"עבור רוב בני האדם, הפעם היחידה שהם קיומיים (אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִים) היא כאשר הם חולים.
תחשבו על זה. תחשבו על הפעם האחרונה כאשר הייתם חולים. הייתם בדיוק שם במחלה.
אינכם יכולים לברוח מזה. זה לא נעים. אתם לא אוהבים את זה. זה לא מאפשר לכם
להתמקד בעתיד. זה לא באמת מאפשר לכם להתבונן בעבר. זה פשוט מחזיק אתכם תקועים
בלהיות חולים, ובלהיות חולים אתם בהווה, ובלהיות בהווה סוף סוף מתאפשר לכם להיות
עצמכם.
רוב בני האדם אף פעם לא חוזרים לעצמם עד שהם חולים. הם לא חוזרים לעצמם עד שהם
חולים, מכיוון שהמחלה שיש להם מכלתחילה קיימת כי הם אינם הם עצמם. בגלל זה, בניסיון
לרפא את עצמם מהמחלה הזאת, למעשה הם מנסים לחזור לעצמם, בלי להבין את זה.
ברגע שמישהו מחלים ממחלה, זה הרגע שבו הם יכולים להתחיל שוב להיות הם עצמם.
כמובן, הם מיד לוקחים פנימה את אותם סוגים של התניות ושוב נעשים חולים. כאשר הם
שוב נעשים חולים, הם שוב נזרקים למישור הקיומי (אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִי). אז הם מרפאים את
עצמם ברמה הקיומית. אין דרך אחרת לרפא מלבד מבעכשיו, בהווה, מכיוון שאתם יודעים
שאינכם יכולים לצאת מזה עד שלא תהיו יותר בטוב. אין שום דבר שתוכלו לעשות אלא
להיות שם. וה"עכשיו" הוא אודות להיות בריא.
כל עוד שאיננו תמימים, כל עוד שאיננו מה שאנחנו, ניצור מחלה, אנחנו יוצרים מחלה, וזהו
תהליך שמשרת אותנו. אחרי הכל, מחלה היא אחת המעסיקים הגדולים בעולם. בתי חולים,
רופאים, הומאופתים, תרופות, מפעלים, הבראה, ספא, הילרים.
כל זה חוזר לאותו דבר. אהבה אוניברסלית יורדת ומגלה, "הֵיי, זה לא תלוי בי." כל מה שעלי
לעשות זה לקבל מה זה להיות עצמי, ואהיה בסדר. אך ברגע שאני מנסה להיות משהו אחר,
ברגע שאני מקבל את ההתניה להיות משהו אחר, זהו הרגע בו אני מביא מחלה לעולם. אם
אינכם חיים את הקצב שלכם אתם מוציאים אהבה מהעולם.
אם אינכם חיים בגופכם ומקבלים מה זה לחיות בגוף שלכם, אתם לוקחים מהאנושות את
היכולת להצלחה. ברגע שאתם לא חיים ללא-אנוכיות, ללא מניע, אתם מביאים מחלה
לעולם."
